חתונה כהלכתה

מאת: יעל גרושקה

…אז למה בחרנו בחתונה אורתודוכסית?

שי ואני התחתנו לפני יומיים. היה מקסים. האולם היה יפה, היו שם הקייטרינג, הדי ג'יי, המשפחה שלי, המשפחה שלו, והיה גם… צביקה הרב. היו שם גם כל חברינו. בין היתר הזוג שהתחתן ביוון, הזוג שהתחתן בקפריסין ועשה מסיבת חתונה עם טקס אלטרנטיבי, 2 זוגות שעשו מסיבת חתונה ולמעשה לא התחתנו רשמית כלל, הזוג שלא התחתן בכלל ולא מתכוון להתחתן, ועוד 2 זוגות שהתחתנו כמונו- עם חופה וקידושין.

…אז למה אנחנו בחרנו בחתונה אורתודוכסית? מכמה סיבות. סבתא רחל, דודה חנה וסבתא חיה, הן חלק מהסיבות הללו. ולמעשה אולי הן חלק גדול מאוד. ולהלן ההסבר.

בתקופה שבה החלטנו להתחתן בדיוק קראתי את הספר "והיום איננו כלה". הספר מספר על עובדי חברת הרכבות בערבות הקפואות של אוזבקיסטן. כל הספר מתאר למעשה לוויה אחת, אותה הגיבור מתעקש לערוך "כמו שצריך", כמו שנקברו אבות אבותיו, כמנהג המסורת ההולכת ונשחקת. כשקראתי את הספר התחזקה בי התחושה שאף על פי שאנחנו לחלוטין גרגירי חול קטנטנים ביקום האינסופי (כי הלא זהו יסוד ההשקפה החילונית), בנקודות מסוימות של מעגל החיים יש משהו נעים בתחושה שאנחנו למעשה חלק משרשרת של גרגירי חול שיש לה עבר ויש לה עתיד, ועדיין, דרך אגב, אין לה הרבה משמעות ביקום האינסופי.

אז בחרנו להיות חלק מהשרשרת. בחרנו להתחתן כמו שאמא שלי התחתנה, וכמו סבתא שלי, וכמו שכל בני ובנות הדודים שלי התחתנו (אנחנו משפחה מאוד גדולה).

או כמו שהגדירה זאת יפה אחת מבנות המשפחה- "להתחתן כמנהג המקום".

וחלק מהמשמעות של "מנהג המקום" הוא שאני אחת מהבנות האלו שמאז שהיו קטנות ונכחו בחתונות של אחרים דימיינו את עצמן עומדות תחת החופה עם האביר (וההינומה). לכן ההליכה הזאת בין טורי האנשים, המילים של הברכות והעמידה תחת הכיסוי מהווים גירויים רגשיים מאוד חזקים עבורי (מספיק לציין שכשהלכתי לקחת את תעודת הרווקות של שי מהרבנות בת"א, נערך שם במקרה טקס חופה, וכבר בשלב ה- "והתיר לנו את הנשואות לנו…" לא ניתן היה לעצור את הדמעות).

אבל יש עוד סיבה (שלא ניתן היה לצפות מראש והיתה די מפתיעה) שבגינה אין שמחה ממני  שבחרנו בדרך הזו. בתוך כל הבליל של הקייטרינג והדי ג'יי וסידורי השולחנות, הדרך האורתודוכסית כפתה עלינו כמה תחנות בדרך, שבהן, עם גישה אוהדת, לרגע כל המסביב נעלם ונשארנו עם המרכז, העיקר. הדבר החשוב ביותר. אנחנו, והבית שאנחנו מקימים.

השיחה עם הרבנית בהדרכת כלות, הפגישה עם הרב שחיתן אותנו, הטבילה במקווה (שהיתה אולי החוויה המרגשת ביותר שעברתי עם עצמי), והחופה- עם השיר שלנו, והחברים שלנו, והמשפחה שלנו ו-איתנו. ארבע נקודות בזמן שבהן כל תשומת הלב היתה נתונה פנימה ולא החוצה. לחברות שלנו, לאהבה שלנו, להרגשה שאנחנו בדיוק במקום הנכון, בזמן הנכון, ועם האדם הנכון.

אז נכון שאפשר לייצר את התחנות האלה גם באופן אישי, עצמאי ויוזם. כחילונים בוגרי תנועת נוער אקטיביסטית אנחנו בהחלט מודעים לאפשרות הזאת. אבל אנחנו לא  אנשים עם מנוע טורבו פנימי חזק במיוחד, ולפעמים צריכים שתהיה התבנית הקיימת כדי ליצוק לתוכה את הייחוד שלנו. ובעבורנו הדרך האורתודוכסית היוותה את התבנית הזאת.

כמה הסתייגויות- כל התהליך שעוברים ברבנות הוא מעצבן, מעיק, מטריד ובירוקרטי, כי האנשים שמתעסקים איתם הם בסופו של דבר פקידים מעצבנים, מעיקים, מטרידים ובירוקרטים. אנחנו שרדנו את זה כי בכל שלב של הדרך אמרנו לעצמנו- אם הם מגזימים- אנחנו פורשים לקפריסין. בסופו של דבר זה היה בתוך גבולות כוח הסבל שלנו, על אף שגם אנחנו הרגשנו בחלקים נכבדים שמדובר בדיקטטורה ושברור שדרוש שינוי דחוף בגישתם לצעירים חילונים.

דבר נוסף חשוב- הרב שחיתן אותנו היה חבר של שי מהמילואים, לכן כל ההתנהלות מולו היתה אישית, נעימה ומזמינה. נראה לי ששווה להשקיע ברב שיעשה חשק להתחתן.

לגבי הדרכת הכלות- זו שאני עשיתי היתה אחת על אחת עם מדריכה (כבדה) מהרבנות וערכה שעתיים (!!) כולל הסברים מפורטים על מוך דחוק. אומנם לא מתאים לכל אחת אבל אני בסופו של דבר מאוד נהניתי, כי חוץ מהעניין האנתרופולוגי שבהצצה החטופה למנהגי הנידה היהודיים ההזויים, בכל פעם שהיא דיברה על פניה השונים של הזוגיות, ועל מה צריך כדי לגרום לזה להצליח, דימיינתי אותי ואת שי ושמחתי על כל הטוב שבינינו, וגם על זה שבחיים לא היינו מסוגלים לעמוד בחוקי הנידה כי אנחנו אף פעם לא נרדמים בלי נקודת מגע אחת לפחות…

והמקווה- אחרי מקלחת טובה הגונה ומפנקת (בבית) וביום שלישי (פעמיים כי טוב- אז מחליפים את המים…) הלכתי לטבול. אין מה לעשות- השילוב של עירום, מים וחברה נשית אוהדת מהווה סביבה עם אנרגיות רוחניות כבר מימי הפגאנים העתיקים. הקפתי את עצמי בנשים שאני אוהבת (אמא שלי, שתי אחיותי ושתי החברות מבי"ס יסודי), שמחתי בהיותי נטולת כל כיסוי (גשמי או אחר) ונכנסתי אל המים בליוויה של הבלנית המקסימה שבירכה אותי גם בברכה הרשמית ובעיקר בברכה משלה (בסגנון חופשי) מאוד מרגשת, וגם הורתה לי בטבילה השנייה לברך את עצמי במה שאני רוצה, כי אתם יודעים- שערי השמיים וכאלה. ושוב, כמובן, דמעות.

ואז – התחתנו. היה מלא אורחים, אוכל, והמון המון דמעות (מצידי כמובן, גברים הם עם קשוח) והבוקר, יומיים אחרי, האנרגיות הטובות והאוהבות שלנו מבפנים ושל המשפחה והחברים מבחוץ עדיין מלוות אותנו, ובתקווה יימשכו עוד הרבה הרבה זמן.

מזל טוב לכל המתחתנים, תעשו חיים!!

יעל ושי.

נ.ב. תשעה חודשים (בדיוק) אחרי שנכתב הקטע הזה נולדה בתנו הבכורה איילה. בדיוק כמו שהבטיחה הבלנית במקווה… במחזור הבא- בעזרת השם, בן זכר!

יעל ושי התחתנו ב"עדן על המים" ב11 בדצמבר 2008.

Webuildit